Remembering Shulamit

לזכר שולמית, האמא האהובה של חברתי

רות אבנת

הכרתי את אימא של אילנה לפני למעלה משלושה עשורים ומיד נכבשתי בקיסמה. פגשתי אישה צנועה, נעימת הליכות, חמה ומכילה.

באותם ימים, היא הייתה מגיעה לסטודיו, יושבת ומתבוננת בהערצה באילנה, הבת המוכשרת שלה ואף מבקשת חיזוקים. “מה את אומרת עליה?” הייתה שואלת אותי כשפניה מביעות גאווה. ומה יש לי לענות? הרי ברור שגם אני חושבת שהיא מוכשרת אין כמוה.

כשאימא שלי נפטרה, התקנאתי באילנה שיש לה אימא כל יכולה. כך ראיתי אותה בעיני רוחי, ושאלתי את שולמית האם תהיה מוכנה לאמץ אותי כבת.  והיא, נדמה לי, הרגישה מוחמאת מהבקשה המוזרה והבלתי צפויה שלי.  עם השנים שנקפו, הצטערתי על כך שלא הצלחתי למלא את חלקי בהסכם ולהיות עוד בת לשולמית. באותם ימים אבא שלי היה זקוק לי ונשאבתי כל כולי למשימת הטיפול בו.

אהבתי לשמוע את  סיפורי הבדים של אילנה. סיפורי בדים, כשלא מדובר במשמעותם הספרותית, אלא בהתייחס לבדים אמיתיים שארוגים מחוטים,  היו נפוצים בסטודיו של אילנה אשר סיפרה תמיד על עבודתה של אימא שולמית ב”כיתן”, על הבגדים שהייתה תופרת לבני המשפחה  גם משאריות של בדים. כזו תושייה הייתה לאישה המיוחדת הזו. בעיקר התרפקתי על תיאורי המאכלים שהגיעו מהמטבח המשפחתי של ההורים בסמרקנד, ושבעיני, יותר מכל, סימלו מאכלים אלה, בית חם. כל כך הוקסמתי מהתיאורים ומהטעמים, עד שהפכתי את המטבח הבוכרי למטבח האהוב עלי. בעיני אין מתחרה ל”בחש” ול”אושפלאו” . ולעיתים אני מהרהרת לעצמי וחושבת שאולי יש לי שורשים בוכריים. מי יודע?

שולמית נראתה תמיד כמו צוק איתן. מי יכול היה לדמיין בחתונה של אור, שכעבור שנה סבתא שולמית לא תהייה איתנו. באותו ערב מיוחד היא נראתה  בריאה, פורחת, יפה ומאושרת. אבל רק בערוב ימיה הבנתי עד כמה המראה החיצוני מבלבל ומטעה. צר לי על החודשים האחרונים. כאבתי מאוד את ייסורי הגוף והנפש שלה. אני מעדיפה לזכור אותה כפי שהכרתי אותה בעברה המפואר.

ואחתום בשיר של ויסלבה שימבורסקה המשוררת האהובה עלי:

היה, חלף, היה על כן חלף .תמיד בסדר בלתי הפיך. כי זה החוק של המשחק האבוד הזה. מסקנה נדושה שלא ראוי לכתוב עליה, לולא העובדה שאינה מוטלת בספק, עובדה לנצח נצחים, ביקום כולו, כמו שהוא וכמות שיהיה, שמשהו אכן היה באמת. עד אשר חלף ואפילו זה, שהיום אכלתי איטריות מטוגנות בגלדי שומן.