משפחת אשרוב הגיעה לירושלים מסמרקנד באמצע המאה ה -19. אברהם אשרוב ובנו ציון היו ממקימי “רחובות הבוכארים”, השכונה המודרנית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, עם מערכת היגיינה ואורות גז. במשך חמישים השנים הבאות משפחת אשרוב נסעה הלוך ושוב, על גב סוס בין סמרקנד לירושלים. במלחמת העולם הראשונה, רבים מסוחרי סמרקנד שגרו בירושלים איבדו את עושרם ונטשו את בתיהם. התפוררות השכונה החלה כבר אז, אבל משפחת אשרוב נשארה במקומה.
חנניה אשרוב, אביה של שולמית, נולד בסמרקנד ולמד באוניברסיטה במוסקבה. הוא גדל על הסיפורים של אביו, ציון, על ירושלים העיר הקדושה ושאף לנסוע לשם. במוסקבה הוא ראה את מהפכת אוקטובר של 1917, שהדיה הגיעו לסמרקנד רק ב- 1922. כשחזר לסמרקנד הוא תפס תפקיד חשוב כמחנך וכפעיל ציבור, והקים אגודה שיתופית בסמרקנד שהבטיחה אוכל לקהילה היהודית בזמן המהפכה. אבל הוא הבין שאי אפשר יהיה להישאר שם הרבה יותר, והחל לתכנן את המסע מסמרקנד לירושלים.
ב -1924 השלימה משפחת אשרוב את המסע. לאחר כמה שנים בהן עבד כסוכן נסיעות באודסה, קיבל חנניה את תעודות ההגירה היקרות למשפחתו: אשתו זולאי וילדיו בכור, דניאל, תמרה והתינוק יהודה. אמו חנה ואביו ציון כבר היו בירושלים, אבל רבים מאחיו ואחיותיו עדיין היו בסמרקנד, או התחילו במסע שלהם ליעדים אחרים, כמו לונדון או ארצות הברית.
שולמית נולדה בבית המשפחה בירושלים. היא היתה הילדה הראשונה במשפחת אשרוב שנולדה במולדת החדשה, ואחיה אבנר נולד כעבור כמה שנים. המשפחה המורחבת התפזרה בין ירושלים, פתח תקווה ותל אביב. כנערה צעירה בתל אביב פגשה שולמית את יצחק, צעיר ירושלמי שגילם עבורה את דמותו של הציוני הסוציאליסטי הצעיר. הוא היה שאפתן, בעל חלומות גדולים, ויחד הם נסעו ברחבי ישראל שזה עתה נוסדה. הוא הציע לה סגנון חיים שונה מאוד מזה של משפחתה: מקומי, פשוט, וצנוע. אבל היא רצתה להיות מקומית, לא ‘סמרקנד’ או ‘בוכרה’, ומצאה את הבטחותיו מושכות מאוד.
The Asherov family arrived in Jerusalem from Samarkand in the middle of the 19th century. Abraham Asherov and his son Zion were among the founders of the “Buchari Streets”, the first modern neighbourhood outside the old city walls, with system of hygiene and gas lights. The Asherov family moved back and forth, on horseback between Samarkand and Jerusalem, for the next fifty years. By the First World War, many of the Samarkand merchants who lived in Jerusalem lost their wealth, and abandoned their houses. The neighbourhood’s long decline had started, but the Asherov family remained in place.
Hananya Asherov, Shulamit’s father, was born in Samarkand and educated in Moscow. But he grew up on the stories of his father, Zion, about Jerusalem the holy city and aspired to travel there. He lived through the October Revolution of 1917, whose echo arrived in Samarkand only in 1922. Then, he had already occupied an important position as an educator and public activist. He created a cooperative society in Samarkand that secured food for the Jewish community at a time of war and strife. But he realised that it would not be possible to stay there much longer, and started planning the journey from Samarkand to Jerusalem.
In 1924, the Asherov family finally completed the journey. After spending a few years as a travel agent in Odessa, Hananya got the precious emigration certificates for his family: his wife Zulay and his children Bechor, Daniel, Tamara and baby Yehuda. His mother Hannah and his father Zion were already in Jerusalem, but many of his brothers and sisters were still in Samarkand, or started their own journey towards other destinations, like London or the United States.
Shulamit was born in the family house in Jerusalem. She was the first child born in the new homeland, with Avner arriving a few years later. The extended family slowly settled down between Jerusalem, Petach Tikva and Tel Aviv.
In Tel Aviv, Shulamit met Yitzhak, a young Jerusalemite who embodied for her the image of the young socialist zionist. He was a dreamer, an ambitious young man who had great aspirations and together they travelled around the newly founded Israel. He offered her a very different life style from that of her family’s: local, simple, and at times austere. But she wanted to be local, not ‘Samarkand’ or ‘Bukhara’, and found his promises very attractive.
Shulamit Efrati Asherov 